זוהר לבקוביץ’: הכריש מהגליל עם הלב הגדול

בתכנית 'בונים רחוק', בהנחיית מירב מילר ואביב כהן, התארח האחד והיחיד, זוהר לבקוביץ’, אשר רבים מכירים אותו כ"כריש" מתוכנית הטלוויזיה המצליחה, אך הוא הרבה יותר מיזם ומשקיע הייטק בכיר. הוא אישיות רב-גונית המחוברת עמוק לשורשיה, בעלת פילוסופיה עסקית וחברתית ייחודית, ועם תקווה עמוקה לעתידה של ישראל. מה היה ללבקוביץ’ לספר על השקעות, זהות ופעילות חברתית?

בתכנית האחרונה של 'בונים רחוק', התכנית בהנחיית מירב מילר ואביב כהן, העוסקת בהשקעה ביוון ובקניית נכס ביוון, לצד מגוון נושאים נוספים, התארח זוהר לבקוביץ’, משקיע, יזם ופעיל חברתי. בשיחה איתו, לבקוביץ’ סיפר על המקורות שלו בצפון, על האג'נדה החברתית שמאחורי ההשתתפות בתכנית 'הכרישים' ועל הסיכונים המובנים בכל השקעה.

"בן הצפון, ספונסר של קבוצת הכדורסל של הגליל"

לבקוביץ’ מציג את עצמו בראש ובראשונה כ"בן הצפון" ו"ספונסר של קבוצת הכדורסל של הגליל". בזיהוי זה הוא מתייחס באופן ספציפי לקבוצת הפועל גליל עליון המקורית, הקבוצה ההיסטורית שאיתה היה מעורב עוד בימי פיני גרשון. הוא מבדיל אותה במפורש מגלגולים מאוחרים יותר כמו גלבוע/גליל, כיוון ש"המרחק בין הגלבוע לגליל זה כמו המרחק בין תל אביב לבאר שבע". מסעו הגיאוגרפי של לבקוביץ’ החל בקיבוץ דפנה שבצפון, המשיך לשנים ארוכות בסן פרנסיסקו ועמק הסיליקון, ולבסוף, "כמו כולם", הוא אומר, חזר לתל אביב.

"הקשוח אבל הכי ענייני": הדרך ל"כרישים" והשפעתה

לבקוביץ’ זכה לפרסום רב בזכות תפקידו בתוכנית "הכרישים", שם רכש מוניטין כ"קשוח אבל הכי ענייני", הוא מעיד על עצמו. הוא השתתף בארבע עונות של התוכנית, אך בחר שלא להמשיך לעונה החמישית. הסיבה לעזיבתו נבעה מתחושה ש"לא התבגרתי טוב עם התוכנית ושבהדרגה הפכתי ל'קלפטע פולני זקן'". בנוסף, הוא ציין שהאותנטיות של התוכנית נפגעה, במיוחד בתקופת המחאה סביב המהפכה המשפטית, "כשחוסמים את נתיבי איילון בבוקר ואז שעתיים אחרי זה יושבים באולפן ומצלמים זה כבר מאבד את האמת שמאחורי התכנית", הוא אומר.

למרות עזיבתו, המוטיבציה הראשונית שלו להצטרף ל"כרישים" הייתה בעלת אופי חברתי עמוק. בתחילה סירב להצעה, אך שיחה עם "כריש" אמריקאי מצליח שינתה את דעתו. אותו כריש הסביר כיצד התוכנית "העלתה את היזמות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית ב-18% בארצות הברית", מספר לבקוביץ’. השאיפה שלו היתה לשכפל השפעה זו בישראל, והוא מאמין שהתוכנית אכן השיגה זאת: בין היתר, הוא מספר כי צעיר פלסטיני מאבו גוש סיפר לו שהוא לומד מנהל עסקים מצפייה ב"כרישים" בדיבוב לערבית באוניברסיטת אל-קודס. בקהילה החרדית בבני ברק, שם טלוויזיות אינן נפוצות, לבקוביץ’ והתוכנית הם "סופרסטארים, ואנשים לומדים כל מילה בעל פה", הוא אומר.

לבקוביץ’ משווה משימה חברתית זו למעורבותו בפרויקט ספייס (Space), "שנועד לעורר השראה בצעירים ישראלים שיש עתיד מעבר להיות כדורגלן או דוגמנית, ולעודד אותם ללמוד מדעים". הוא רואה ב"כרישים" פלטפורמה שסייעה לקדם מסר שכזה. כיום, הוא מעורב גם ב-Unistream, ארגון בעל מטרה דומה של טיפוח יזמות וטכנולוגיה בקרב בני נוער בפריפריה.

למרות שהוא מכיר באספקט הבידורי של התוכנית – ומשווה אותה ל"פורנו" במובן של "יש בזה אלמנטים אמיתיים אבל אל תנסו הכל בבית", הוא מאמין שהתכנית מציעה טיפים מאוד חשובים וערך עצום, במיוחד לצעירים בפריפריה.

"נדל"ן זה כבד מדי, גדול מדי, מכוער מדי": פילוסופיית ההשקעות

אחד ההיבטים המובהקים בפילוסופיה הפיננסית של לבקוביץ’ הוא סלידתו העזה מנדל"ן. הוא מודה בגלוי שאינו אוהב או מבין את התחום, ומוצא אותו "כבד מדי, גדול מדי, מכוער מדי". הוא אינו מוצא בו נוחות לאורח חייו, המעריך ניידות וגמישות, שכן נדל"ן "לא עובר טוב בין מדינות", בעוד שכל חייו מצויים בטלפון שלו, מה שמאפשר לו לשנות מיקום בקלות.

הוא מרבה להתלוצץ עם יזמי נדל"ן שלועגים לו על שלא השקיע איתם לפני שנים, ומציין כי השקעה של שני מיליון שקלים במניית גוגל באותה תקופה הייתה מניבה "בערך פי 2800 יותר מהשקעת נדל"ן". בתור כלכלן בהשכלתו, הוא מחזיק ב"חוק אבסולוטי שאי אפשר לשבור אותו, לדבריו. "הנסד"ק תמיד לאורך שנים יעלה יותר מנדל"ן כי הנסד"ק מממן את הנדל"ן".

אסטרטגיית תיק ההשקעות שלו משלבת שני קצוות: השקעות "משעממות" ו"סולידיות" כמו אגרות חוב של קליפורניה, השואפות לריבית שנתית קבועה של 5%, אותן הוא מחשיב כ"בטוח כמו זהב", לצד השקעות בהייטק, "אלו הן השקעות מסוכנות יותר אך מניבות תשואות מהותיות כשהן מצליחות. הטיפ המרכזי שלו למשקיעים הוא "לא להתרגש". הוא מדגיש את חשיבותה של אסטרטגיה לטווח ארוך, בטענה שהשוק, למרות ירידות, תמיד יעלה בסופו של דבר, ואין לרוץ לקנות או למכור בזמן משברים.

“יזם השנה של קליפורניה": אמובי והמהפכה הסלולרית

למרות שהוא מזלזל ברוב הפרסים שקיבל, לבקוביץ’ גאה מאוד בזכייתו בפרס "יזם השנה של קליפורניה" לפני קצת יותר מעשור. פרס זה, הנשפט על ידי תעשיית עמק הסיליקון, הכיר בעבודתו עם חברת אמובי(Amobee) .

הישגה של אמובי, שבגינו קיבל את הפרס, היה יצירת מהפכה בשוק הסלולר על ידי הכנסת פרסומות למובייל. בעבר, תוכן כמו רינגטונים היה יקר ונשלט על ידי מפעילי הסלולר. אמובי הציגה מימון חיצוני באמצעות פרסומות, מה שהפך את התוכן הנייד לנגיש ושינה את המודל העסקי של השוק. באנקדוטה מרתקת, הוא מסביר את תפקידה העקיף של אמובי ב'אביב הערבי', על ידי כך שאפשרה לטוויטר לייצר רווחים במצרים באמצעות פרסום, אמובי אפשרה לטוויטר להיות נוכחת בשטח, מה שסייע בהמשך למהפכה שהובילה לנפילת מובארק. זו דוגמה להשפעות הגיאו-פוליטיות הבלתי צפויות של חדשנות טכנולוגית.

"כמה ילדים הצלנו החודש?": לייט (L1ght) והגאווה החברתית

מכל מיזמיו, לבקוביץ’ מביע את הגאווה הגדולה ביותר בלייט(L1ght) , אף שהיא החברה הפחות מצליחה מבחינה פיננסית מבין הצלחותיו. לייט השתמשה במודלים סטטיסטיים מתקדמים (מה שהם כינו אז "בינה מלאכותית", למרות שהוא מבהיר שאינטליגנציה מלאכותית אמיתית לא הייתה קיימת אז) כדי לזהות התנהגויות שליליות ברשתות חברתיות כמו שיימינג, בריונות ופדופיליה. עבורו, "הצלת ילדים היא בעלת חשיבות עליונה, ועולה על כל רווח כספי".

מחויבותו לנושאים חברתיים התחזקה עם הזמן. בעוד שהוא מודה שכיזם צעיר ורעב, לא תמיד יכול היה לתעדף יוזמות חברתיות עקב לחץ משקיעים, הוא תמיד שאף לשלב אותן. גם באמובי, "מכונה קפיטליסטית", הם היו הראשונים שהקצו שטחי פרסום לגיוס כספים לסיוע לרעידת האדמה בהאיטי ב-2010. בלייט, ישיבות הדירקטוריון לא החלו במדדי ביצוע פיננסיים (KPI) אלא בשאלה "כמה ילדים הצלנו החודש?". לבקוביץ’ מוצא סיפוק עצום במתן תעודה למשקיעים המציגה כמה ילדים הכסף שלהם עזר להציל, ורואה בכך חשיבות רבה יותר מתשואות כספיות.

לייט גם הדגימה את אמונתו בגיוון. ללא כל אפליה מתקנת, 60% מעובדי לייט היו נשים, והמהנדס הראשי שלהם, שפיתח את האלגוריתמים המורכבים ביותר, היה בחור חרדי מבני ברק. לבקוביץ’ מאמין בתוקף שצוותים מגוונים, עם מגדרים שונים, רקעים שונים ואנשים שונים, הם חזקים, בריאים ומוצלחים יותר בסופו של דבר.

"כישלונות יש בלי סוף": על הערך של אימוץ כישלונות

לבקוביץ’ אינו מחשיב את לייט ככישלון עסקי, משום שהטכנולוגיה שלה נמכרה בהצלחה ועדיין פעילה. עם זאת, הוא מודה שיש לו "כישלונות בלי סוף", ומוצא בהם הומור. הלקח המרכזי שלו מכישלונות הוא "לתקן אותם מהר". הוא פועל על בסיס העיקרון ש-99% מההחלטות שאנו מקבלים הן בכל מקרה שגיאות, ולכן עדיף לקבל החלטות במהירות ולהתחיל מיד לתקן אותן, ובכך להפוך כישלונות להרבה יותר ניתנים לניהול. הוא מעודד לאמץ כישלונות, ואף מוצא אותם "מצחיקים בטירוף" לעיתים.

"שנחזור למקום טוב": תקוות לעתיד המדינה

מעבר לחושיו העסקיים ותרומותיו החברתיות, הסיכום של לבקוביץ’ מדגיש את דאגתו העמוקה לעתידה של ישראל. הוא מביע תקווה "למדינה שתחזור לשפיות, תחזור למקום טוב, שהחטופים יחזרו ושישראל תישאר דמוקרטיה בסופו של יום". סיום שכזה הוכיח כי למרות ההתמקדות בחדשנות והשקעות, הערים של לבקוביץ’ נטועים עמוק ברווחה העתידית של ישראל והחברה הישראלית. "או כמו שתיארו אותי בתוכנית – כריש אמיתי עם לבד גדול מאחורי המלתעות", הוא מסכם בחיוך.